...

חגים

‘ואהבת לרעך כמוך’ זה כלל גדול בתורה. חשיבות ותכלית
עבודת המידות.
נקדים מספר שאלות: מדוע באמת נקבעה אבלות לדורות, אף שאין ספק שמותם של
עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא זהו הפסד לעם ישראל שא”א לתאר, אך עדיין
יש להבין הרי בעם ישראל התרחשו מאורעות קשים יותר, ולמשל עשרה הרוגי מלכות
שלא נקבעו לזכרם שום דיני אבלות.
עוד יש להבין מדוע באמת נגזר עליהם עונש חמור כ”כ כמיתה, ידוע שסיבת מיתתם
היתה שלא היו נוהגים כבוד זה בזה, אך עדיין יש להבין, איך יתכן שבגלל חסרון כבוד
לחברו נגזר עליהם מיתה, וכן מדוע מיתתם התרחשה דווקא בימי ספירת העומר.
שמעתי מהרב יחיאל עזריאל שהסיבה שהם נתבעו באופן חמור כל כך על חסרון כבוד
הוא מכיון שהיו תלמידיו של ר’ עקיבא שאמר על הפסוק ‘ואהבת לרעך כמוך’- זהו כלל
גדול בתורה, והם, תלמידיו, לא אחזו בדרכו ולכן נגזרה עליהם מיתה.
ועוד ביאור שמעתי שכיון שהם היו עתידים להיות מעבירי התורה על כן אסור שיהיה
בהם אפילו חיסרון כל שהוא.
אבל נראה שעם כל זה עדיין קשה סוף סוף למה כזה גזר דין כבד, וצריך תוספת ביאור.
תחילה נבאר מדוע באמת ‘ואהבת לרעך כמוך’ נקרא ‘כלל גדול בתורה’. הנה במסכת
שבת )סח.( מתבאר שבלשון חכמים ‘כלל גדול’ פרושו דין אשר כלולים בו הרבה פרטי
דינים או שהוא שורש לדינים רבים המסתעפים ממנו, וזו הכוונה כאן, דהיינו שהרבה
ממצוות התורה לא יתכן לקיימן אלא דווקא על ידי הכלל הגדול הזה, דהיינו שכלל זה
הוא מדד של מעשים שאין לו תחליף, למשל איסור לשון הרע, כיצד נדע אם דיבור
מסוים הוא לשון הרע או לא, על זה בא רבי עקיבא ואומר שעל כל אדם לחשוב האם
היית רוצה שידברו כך עליך, ואם לא אז זהו בגדר לשון הרע. אכן אם אתה נמצא במצב
שיש צורך בדיבור זה כגון שזהו לתועלת האדם המדובר אז בוודאי שמותר וצריך לדבר
ואף כאשר הדבר לא נעים, כי מאחר שזה לתועלת שלו ברוחניות כבר לא חוששים
לאפשרות שתיגרם לו בושה על ידי זה, וכך מצינו הרבה עונשים בתורה שגורמים בושה
לעוברי רצון ה’ כגון מלקות וכדומה, אך מכיון שהוא לתועלתו הרוחניות שרי.
וכך זה גם בכלל ‘ואהבת לרעך כמוך’, לפעמים בני אדם מורים לעצמם היתרים בכל מיני
מצבים לאמור זה לא גנבה, זה לא נזק וכדו’, אבל אם מקדים לזה מחשבה אחת האם היה
רוצה שכך ינהגו כלפיו, על פי הרוב היה נמנע מן המעשה הזה ולא היה בא לדי עברה.
במעשה של תלמידי רבי עקיבא התחדש שכלל זה אינו קשור רק למעשה המצוות
ולמידות טובות, אלא שהוא קשור אף לעצם של תורה, דהיינו שכאשר אדם אינו מכבד
מספיק את התורה של חברו, וודאי שלבד שדבר זה מראה שאינו אוהבו מספיק, וכן
שאינו נוהג במידות טובות, אך יותר מכך יש כאן חיסרון גדול יותר והוא שאדם כזה אינו
יכול להיות מעביר של תורת ה’, כי חושב שרק ההבנה שלו בתורה היא הנכונה ואין לך
צמצום יותר גדול מזה, כי גישה כזו אינה נותנת מקום להגדיל תורה ולהאדירה, ותורה
כזו אינה יכולה לגדול ולהצמיח פירות, מה שאין כן תורתו של ר’ עקיבא עצמו אף
שקבלנו אותה רק מאדם אחד הוא לא הצטמצם באיכות כלל, ולכן תורה כזו יכולה לגדול
ולהתרחב בלי גבול, כי היא נשארה תורת ה’ שאין לה גבול.
ובזה גם היה כחו של רבי עקיבא שהיה דורש תילי תילים של הלכות והיה מחדש דינים
שנשכחו ואף דינים שלא נתגלו עדיין כלל, והיה דורש תגים, הכל מכח המדה הזו
‘ואהבת לרעך כמוך’, וכמו שפירש רש”י ‘רעך’- היינו הקב”ה, דהיינו שאמר רבי עקיבא
בלשון הזה לרמוז לנו דבר נורא והוא שתדע לך שבאותו אופן שאתה מתנהג עם רעך כך
אתה מתנהג עם בורא עולם, ואם אינך מכבד חידוש של חברך, אינך מכבד גם את התורה
עצמה.
ולפי זה מובן לכאורה שהיה מוכרח לבא עליהם גזר דין חמור כזה בכדי שחלילה לא
יגרם צימצום של התורה, והיה עדיף שיהיה צמצום בכמות, כי מן הסתם מה שקבלו
עשרים וארבע אלף תלמידים במשך שנים רבות מרבם רבי עקיבא, היה הרבה יותר
ממה שקיבלו ממנו חמישה תלמידיו הידועים שהעמיד לאחר מיתתם ומהם קבלנו
תורה, אבל התורה הזאת יכולה שוב לגדול ולהתרחב.
וכן מאורע זה התרחש בימי ספירת העומר על מנת להזכיר לנו חשיבות עבודת המדות
שהיא עיקר ימים אלו, כיון שמידות טובות הן שורש הקדושה והמידות הרעות הן עצם
הטומאה, וכדברים אלו שמעתי מפי מרן ראש הישיבה הרב שטינמן זצוק”ל שאמר
‘מדות טובות זה קדושה, מדות רעות זה טומאה’ וחזר על זה כעשר פעמים.
ועוד בא הדבר להזכיר לנו שתכלית הכל הוא ‘נעשה ונשמע’, דהיינו שאחר שעם
ישראל הגיעו למדרגה המ”ט של הקדושה אמרו נעשה ונשמע, דהיינו שתכלית הכול
זו עשייה נקייה, ואחר שהאדם זוכה לעשייה נקייה אז זוכה להבנה טהורה של תורת ה’,
ולא תורת אנוש. אבל גם לעשייה נקייה א”א להגיע בלי לימוד התורה ולכן קיבלו כמה
פרשות במרה, וזה לכאורה זה שיהיה להם יכולת להטהר מטומאת מצרים שא”א בלי
תורה שהיא תבלין ליצר הרע, ויה”ר שנזכה להגדיל תורת ה’ ולהאדירה.

מנהג הדלקת המדורות בל”ג בעומר
בגמ’ במסכת שבת )לג:( מובא מעשה ברשב”י ורבי אליעזר, ‘דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי
ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של
אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון
בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן
זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר
דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי,
שמעון שגינה – יהרג.
אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא
וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה
ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו
משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו
וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה? נפקו.
חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום
שנותנין עיניהן – מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו
למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם – שנים
עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר
– הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו
ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? –
אמר להו: לכבוד שבת. – ותיסגי לך בחד? – חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. – אמר ליה
לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו’.
במעשה זה קשה בעיקר מדוע רשב”י הרג את יהודה בן גרים, ואף שוודאי היה עליו
להיזהר מלפרסם את אותו מעשה ובעטיו נגזר על רשב”י מיתה, אפילו הכי לכאורה לא
מצינו שיש דין מוות על עוון רכילות, וכל שכן כאן שהכל היה לטובה, וכפי שרשב”י
עצמו אמר לרבי פנחס בן יאיר שלולי היסורים שעברו עליו במערה לא היה מגיע
להשגות הגבוהות שהשיג בתורת הנסתר, ובעיקר קשה שהרי אסור להקפיד על שום
יהודי וכיצד יתכן שצדיק כמו רשב”י הקפיד על יהודה בן גרים, ולכאו’ אינו חטא גדול
כ”כ, עוד צריך להבין מדוע אחר שרבי אליעזר ראה שחביבים מצוות על ישראל נחה
דעתו.
לכאורה ביאור הדבר הוא כך, ר”א סבר שיהודי שכל חייו הם רק לצורך העולם הזה אדם
כזה אינו ראוי לחיות, כיון שהוא מחטיא את כל מטרתו של עם ישראל, אבל כשראה
שידיו אדוקות במצוות אז נחה דעתו כי אין לך רגע שאין בו מצווה, אם במעשה אם
במחשבה אם בדיבור. ובפרט יש לומר שאם אדם מהדר במצוות עונג שבת אז בוודאי
הרוחניות אצלו היא העיקר, שהרי כל מצוות שבת קודש ענינם שיהיה יום אחד כולו
קודש לה’, ועוד שמצוות השבת קשורה לכל ימי השבוע, שהרי יש מצווה לזכור את יום
השבת בכל יום, כמו שמפורש בזוהר וכן דעת הרמב”ם והרמב”ן, ועל זה מבוסס המנהג
שאומרים בכל יום אחר תפילת שחרית היום יום אחד בשבת וכו’ על מנת לקיים מצווה
מדאורייתא של זכירת יום השבת, ואפשר שדבר זה גם נרמז במה שאמר אותו יהודי זקן
שהדס אחד הוא כנגד שמור והשני כנגד זכור, כנאמר זוכרהו בכל יום.
יוצא מהדברים שיהודי מחויב בכל רגע להשתדל לחיות חיים רוחניים ולא להיות שקוע
רק בעולם הזה. ויש לזה יש שתי דרכים, או לעסוק כל הזמן בתורה, או לכל הפחות
להיות אדוק במצוות התורה כראוי, ואז בכל מעשה הוא יראה את פנימיות הדבר,
וכתוצאה מזה המעשה יהיה לא לשם הנאת גופו לחוד, אלא המעשה יקבל גם פן רוחני,
ומנגד אדם שאין לו שום קשר לרוחניות אינו ראוי לחיות ולהתקיים.
ולכאורה זו הייתה גם הסיבה לכך שרשב”י הרג את יהודה בן גרים, ובכדי להבין נבאר
המעשה ונשתדל להבין מה הייתה המחלוקת התנאים, וכידוע שאפילו שיחת חולין
של תלמידי חכמים צריכה לימוד.
והנה לכאורה עומק המחלוקת בין רבי יהודה בר עילאי ורשב”י היה כך, שהרי וודאי גם
רבי יהודה ידע שכל מה שעשו הרומאים לא עשו אליבא דאמת אלא להנאת עצמם,
ומכל מקום סבר שמכיון שיש בזה תועלת לתלמידי חכמים אשר משתמשים בדברים
אלו לצורך קיום המצוות ולימוד התורה, דהיינו ששווקים מסייעים לעשיית עסקים
ולהתפרנס, וכן גשרים וכבישים מקצרים זמן ההליכה, ומרחצאות מועילות לצורך
חיזוק הגוף, ולכן סבר שיש להם חלק במצוות אלו, דהיינו שיש להם על כך …

Seraphinite AcceleratorOptimized by Seraphinite Accelerator
Turns on site high speed to be attractive for people and search engines.